101 עקדות

כבר זמן רב אני צופה בפליאה מעורבת באימה ביחסם של חברי כנסת מהקואליציה כלפי בני משפחות החטופים. במספר ועדות צעקו עליהם, במסדרונות הכנסת עוברים מולם ומתעלמים, לא מגיעים לכיכר החטופים לשוחח איתם. אסיר ציון לשעבר מחייך כל הדרך לבית הכנסת כאשר מעמתים אותו עם תמונות החטופים. רבים בקואליציה מתנהגים כאילו החטופים הם נטל, או אולי הם פשוט מתביישים להתבונן למשפחות בעיניים. למה לא נעים לחברי הכנסת להפגין מעט אמפתיה? כאנשי ציבור יש לרובם יכולת בין-אישית מעל הממוצע, והם יודעים להיות נחמדים ואפילו להקסים קהל כשצריך. אז למה הם לא מצליחים לעשות זאת מול המשפחות? האם הם מרגישים אשמים ומשליכים את האשמה בהתעלמות ובגסות רוח?

לדעתי, התנהלות זו היא חלק מתמונה גדולה יותר של היחס לחטופים ומשקפת לא רק את ההתנהלות האישית של חברי הכנסת, אלא גם את המדיניות הכללית של הקואליציה. בשבועות האחרונים יצאו בתקשורת מספר כתבות שמאפשרות לחבר את הנקודות ולהבין את הכיוון אליו מובילה הממשלה. דווח שצה"ל מתבסס ברצועת עזה על ידי סלילת כבישים, חישוף שטחים גדולים ובניית מוצבי קבע – כלומר, הצבא מתארגן לשהייה ארוכה ברצועת עזה. נתניהו פלט לתקשורת הזרה אמירות שמהן משתמע שהוא כבר מתייחס לחטופים כמתים. הקואליציה ממלאת את השיח ברעש בלתי פוסק על גיוס החרדים, נושא חשוב אך לא המרכזי ביותר. דנים האם נתניהו יעיד במשפטו, דנים בפיטורי היועצת המשפטית ובחזרת המהפכה המשטרית - הכול כדי להסיט את המבט מההפקרה ומהתוכנית האמיתית: להיאחז ברצועת עזה לשנים רבות.

שלושה פתרונות יש לסכסוך עם הפלסטינים: חלוקת הארץ לשתי מדינות, הקמת מדינה דו-לאומית, או טרנספר של הערבים או היהודים מכאן. הקריאה לשחרר את פלסטין מהים עד הירדן נשמעת בעולם, ואצלנו קיימים קיצונים המציעים את ״תוכנית ההכרעה״ שבה הערבים ייעלמו מהשטח. יש רצון, לא בהכרח בוגר, של חלק מהציבור שהערבים פשוט ייעלמו. פתרון של מדינה דו-לאומית אינו רצוי לאף אחד מהצדדים, אך רוב הציבור היהודי מכיר בצורך בפשרה ובהסדר מדיני, כלומר חלוקת הארץ. התנהגות חברי הכנסת של הקואליציה מעידה כי המדיניות הנוכחית היא ניסיון לנצל את המצב הביטחוני כדי להוביל למקום שבו לא יהיה צורך בפשרה – ניסיון להרע את המצב בעזה ובגדה עד לנקודה שבה המלחמה הנוראה שתמשיך ותתגבר תפטור אותנו מהפלסטינים. מדובר בניסיון לייצר מציאות שבה הנסיבות יכתיבו פתרון שאין בו פלסטינים, והמחיר - החטופים - נתפס בעיניהם כראוי לתשלום.

המחיר הזה מתגלם בדמותם של 101 החטופים - 101 עקדות. עבור ממשלה שרואה באפשרות של מדינה בלי ערבים חזון אפשרי, המחיר של 101 חטופים הוא אולי תשלום מקובל. מדובר ב-101 קורבנות ידועים מראש, קורבנות שמשפחותיהם הופכות לנרדפות, שאיש אינו מוכן להקשיב להן, ושחברי הכנסת מעדיפים להתעלם מהם. היחס הזה, חוסר האמפתיה המוחלט, מעיד על תודעה שבה החטופים הם לא יותר מאשר נטל, מכשול בדרך ליעד הגדול. איך אתם מעזים להפוך את חיי האזרחים לכלי משחק פוליטי? זו בגידה בבסיס החוזה שבין המדינה לבין אזרחיה.

התנהלותם של חברי הכנסת משקפת את הקשחת הלב - אולי הם כבר הבינו, או שלחשו להם, שזו התוכנית הגדולה. בשביל הפרס של מדינה שבה אין ערבים, הם מקשים את ליבם, מתעלמים מהסבל של המשפחות, מתחמקים מהמפגש בכיכר החטופים ומתרחקים מכל דיון שעשוי להזכיר להם את המחיר האנושי הכבד שהם בוחרים לשלם. הם בוחרים להיות חסרי אנושיות, להתעלם מהפנים הכואבות של ההורים, האחים והילדים שנותרו מאחור.

התנהלות זו אינה רק תוצאה של מדיניות מדינית, אלא גם ביטוי לתהליך עמוק שבו מוסדות המדינה הופכים לאדישים לצרכי האזרח הפשוט. החטופים, שהיו בתחילת המלחמה סמל לאחדות ולמאבק משותף, הופכים עם הזמן לסמל לנטל, לקושי, למכשול שיש להסיר מהדרך. המערכת הפוליטית, עם חברי הכנסת ושרי הממשלה בראש, מתנערת מהאחריות האישית שלה כלפי האזרחים שבשבילם היא נבחרה לשרת. האדישות הזו מחריבה את מהות המוסר והערכים שעליהם הוקמה מדינת ישראל.

אזרחים העומדים כיום מהצד ולא נאבקים בהתבהמות השלטון יגלו שיגיע הרגע שבו הם יהפכו למטרה. מי שלא יתעורר ויבין את התהליכים הנוראים שקורים מול עינינו - כאילו תרם להם. האדישות והשתיקה של אזרחים כיום הן לא רק בגידה בערכים הדמוקרטיים שעליהם הוקמה המדינה, אלא גם כשל בהבנת המציאות. ההתעלמות מהאיום על קבוצות מסוימות, חוסר המאבק למען הצדק ולמען שמירה על ערכי השוויון והחירות, רק מחזקים את כוחות הרשע. היום אלו החטופים ומשפחותיהם, אך מחר כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו עומד בפני אותו יחס מזלזל, אותה הפקרה בידי השלטון. השתיקה הזו משדרת הסכמה פסיבית לכל מה שקורה, וההשלכות יהיו חמורות וכואבות.

האם מדיניות זו של הקרבה וקורבנות היא הדרך שבה מדינה הרוצה להיות אור לגויים צריכה לנהוג? האם אין ערך לחיי אדם, לאמפתיה ולכבוד כלפי מי שנמצא במצוקה? ההתעלמות מחיי החטופים ומשפחותיהם משקפת לא רק כשל מוסרי, אלא גם כשל מנהיגותי. מדינה שמוכנה להפקיר את אזרחיה, שמוכנה לוותר על חיי החטופים למען מטרה פוליטית כזו או אחרת, מאבדת את הבסיס המוסרי שלה. המדינה צריכה להיות מקום שמגן על אזרחיה, שלא מוותר על אף אחד מהם, ושפועל למען שלומם וביטחונם.

חברי הכנסת צריכים לשוב ולהכיר בערך חיי האדם, לפעול באחריות כלפי האזרחים, ולהפגין את האמפתיה והכבוד שמגיעים לכל אחד מאיתנו. נבחרי ציבור אינם מורמים מעם, הם נבחרו כדי להיות משרתי כל הציבור. 101 עקדות הן לא מספר, הן לא קורבן שיש להקריב. הן אנשים, הן משפחות, והן מראה למה שאנחנו כמדינה עלולים לאבד אם נמשיך בדרך הזו. זהי נורה אדומה שמזהירה אותנו מהמחיר האנושי הנורא שעלול להיות כאן אם נמשיך לשתוק ולא להיאבק על הערכים שלנו.