רעשי הרקע הם המהות

מירי רגב, בעוד אקט אגוצנטרי וחסר אמפטיה, הודיעה במסיבת עיתונאים שתמשיך לתכנן את טקס הזיכרון. ״בכל זאת אני ממשיכה, רואה את החשיבות ומתעלמת מהרעשים, ברגישות ובכובד ראש כפי שעשיתי.״ מיד נפתחו ארובות הרשת והמדיה ושבר ענן של תגובות הציף את עם ישראל דרך כל מכשיר אלקטרוני אפשרי. גם אם נניח (וזו הנחה לא סבירה) שהפקרת הטקס הממלכתי בידי מירי רגב לא נבעה מטמטום, הושגה פה מטרה נוספת, שוב הוצפנו בשטף מידע שאין לו חשיבות אמיתית. כן, יום השנה לשבת השחורה הוא יום חשוב מאוד. עוצמת התגובות לפרובוקציה של מירי רגב מעידה שיום השנה לטבח הוא נושא רגיש כעצב חשוף אצל כל הציבור. ולכן לתת למירי לארגן טקס היא לא פחות מאצבע בעין לרבים בציבור.  אבל יש פה עוד משהו שמלווה אותנו כבר עשרה חודשים, רעש בלתי פוסק.

מחקרים הראו, ודמגוגים יודעים כבר שנים, שחשיפה מתמדת למסרים תקשורתיים מפחיתה את הרגישות שלנו משום שהמוח שלנו מוצף מכמות המידע שאנו מנסים לעבד. כשאנו מוצפים ללא הפסקה בחדשות, פרסומות, עדכונים ברשתות החברתיות ובידור, המוח שלנו נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי לסנן את כל המידע הזה. כאשר אנו נחשפים שוב ושוב לאותם סוגי מסרים או תמונות, הם מתחילים לאבד מההשפעה שלהם. לדוגמה, אם אנו צורכים סיפורים חדשותיים סנסציוניים או תמונות מזעזעות כל הזמן, הם עוברים נרמול, ואנחנו עשויים לא להגיב בעוצמה כפי שהיינו מגיבים אילו ראינו אותם רק מדי פעם. כשאנחנו מוזנים כל הזמן במידע חדש, זה הופך למעמסה ומקשה עלינו להתרכז, לזכור פרטים או לחשוב בצורה ביקורתית. עם כל כך הרבה מידע המתחרה על תשומת הלב שלנו, נחלשת היכולת שלנו להתרכז. חשיפה חוזרת לתוכן רווי רגש, כמו חדשות רעות או תמונות מטרידות, מובילה גם לעייפות רגשית. עם הזמן, אנו עלולים להתחיל להרגיש פחות אמפתיה או דאגה משום שהתגובות הרגשיות שלנו כבר הופחתו על ידי גירוי מתמיד. ואולי חמור עוד יותר, עקב הצפה חושית קל לאבד את היכולת להבדיל בין עיקר לטפל. אנו עלולים להיסחף אחר הטרנד או השערורייה האחרונה, אבל לשכוח לחשוב בצורה ביקורתית על איך זה משפיע עלינו אישית או איך זה משתלב בתמונה הגדולה יותר.

בסופו של דבר, חשיפה מתמדת יכולה להקשות עלינו לעבד מידע בצורה יעילה, להגיב באופן הולם, ולהתמודד בצורה משמעותית עם העולם שסביבנו. וראו זה פלא, כבר עשרה חודשים אין רגע דל. אנו מופגזים כל הזמן במסרים המנסים לשכנע אותנו שאין ביכולתנו לתרום לפתרון הבעיות הניצבות מולנו כחברה. הרעש הזה  לא ניתן לעצירה כל עוד נתניהו בשלטון והוא מכניס את כולנו לתחושת חוסר אונים. הרעש הזה הוא מכוון והוא כלי חשוב ביצירת פאסיביות המונית במדינת ישראל. עליית איתמר בן-גביר (באישור לשכת ראש הממשלה) להר הבית, האמירות של יריב לוין על חזרת הרפורמה, מינוי מירי רגב לאחראית על טקס יום השנה לשביעי באוקטובר, חוק הרבנים ואפילו נושא גיוס החרדים, כולם שפנים שנשלפו מהכובע כדי להגדיל את רעש הרקע.  כי רעשי הרקע הם לא הפרעה, הם המהות ולחם חוקו של הדמגוג.