בשעה טובה סיימתי ללמד את הקורס שלי ״המוח החולה״ אליו רשומים כ 250 סטודנטים. לפני שאפתח בקינתי, כמה עובדות. הקורס הוא קורס רשות לשנה ג׳ של הפקולטה למדעי החיים. הגיתי את הקורס באביב של 2019. לקורס מספר מטרות. רציתי לסקור לסטודנטים מספר רב של מחלות הקשורות למערכת העצבים במטרה להביא אותם למספר תובנות. יש מקבילות רבות בין מחלות שונות של מערכת העצבים ברמה הביולוגית. יש תהליכים ביולוגיים דומים מאוד במחלות בעלות מופע קליני שונה לחלוטין. ככל שאנו מתקדמים בחומר אני מבצע בכיתה קצת חיתוכים והשוואות למחלות עליהן כבר למדנו. מטרה שנייה של הקורס היא להציג לסטודנטים עד כמה הטיפול במחלות של מערכת העצבים לא מתקדם כמו במחלות אחרות. ברוב המקרים אין לנו תרופה למחלה והטיפול הוא טיפול בתסמיניה בלבד. בחלק לא קטן מהמחלות אין אנו יודעים את מנגנון המחלה על בוריו ולא מעט תסמינים קליניים מאגדים מחלות הנובעות מסיבות גנטיות או סביבתיות שונות. מטרת משנה הייתה להקנות לסטודנטים ידע על מחלות של מערכת העצבים. בקורס אני לא מתאר מחלות נפש אלא בעיקר מחלות בעלות מנגנונים ביולוגים ברורים יותר כגון פרקינסון, אלצהיימר, אפילפסיה ורבות אחרות. הבסיס הביולוגי של מחלות נפש מעורפל יותר ולכן קורס העוסק בהן צריך להיות בדגש אחר ולהכליל גם מרצים מפסיכולוגיה ואולי מפסיכיאטריה.
ההרצאה הראשונה של הקורס הייתה באמצע מרץ 2020. זו גם הייתה ההרצאה הפרונטלית האחרונה בקורס לאותו סמסטר מאחר ונזרקנו לסגר הקורונה הראשון ולהוראה בזום. לכן הקורס ניתן לראשונה תוך בלגן הקורונה ונושא את הצלקות עד היום. בשנים שעברו מאז חזרנו ללמד בכיתה אבל כמעט בכל שנה מאז 2020 נתבקשתי להקליט את ההרצאות ולהעלות אותן לרשת. מאחר וחומר הקורס די קבוע (יש מספר סופי של מחלות עיקריות במערכת העצבים). הרצאות הוידאו לא השתנו בהרבה בארבע השנים האחרונות וגם מאגר השאלות לבחינה סופי. מאחר והבחינה היא אמריקאית, יש שחזור של רוב השאלות שכתבתי בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הווריאציות שאני יכול להמציא.
הקלטות הוידאו האיצו מאוד תהליך אותו אני חווה כבר מעל עשור בקורסים מרובי משתתפים. עוד לפני הקורונה התחלתי לחוות (ועד מרצים בקורסים כאלה חווים דברים דומים) ירידה חדה בנוכחות של סטודנטים בהרצאה. הם לומדים מסיכומים של חבריהם, מהחומר שניתן על ידי (מצגות וכו׳) ומשחזורי בחינות. עד לקורונה הנוכחות הייתה קצת מעל 50%. מאז שיש הקלטות זמינות הנוכחות צנחה למספרים ממש נמוכים. הסמסטר בקורס של כ 250 סטודנטים הגיעו להרצאות באזור ה 30 סטודנטים בלבד. שאר הסטודנטים גם לא צפו בהקלטות לאחר השיעור. מבדיקה של כניסות לווידאו ניתן לראות בברור שהם צפו בווידאו (מן הסתם במהירות גבוהה בה אני נשמע, אוי לבושה, כמו ברווז צולע) ביומיים שלפניי הבחינה, למדו מהמצגות ומהסיכומים ובאו לבחינה. אין פה למידה אמיתית. זו האצה של תהליך שהתחיל כבר לפני כמעט עשרים שנה. ככל שהכלים הדיגיטליים התפתחו ודור חדש של סטודנטים למד לנצל אותם, כך ירדה הנוכחות בקורסים מרובי משתתפים. במקום להידחס עם עוד 100-200 סטודנטים באולם בו המרצה הוא נקודה קטנה על הבמה, אפשר ללמוד את החומר הנגיש בבית. מעבר לכך, מנועי החיפוש החזקים מאפשרים לקבל תשובות מדויקות גם בבית ולא חייבים להגיע לשיעור כדי לשאול שאלות (והצונאמי של למידת מכונה עוד לפנינו). חשוב לציין שבקורסים הקטנים שלי יש נוכחות כמעט מלאה.
הצלחתי לתשאל חלק מהסטודנטים שלא באו לשיעור שלי. חלק מהם עמוסים והם מצמצמים את הגעתם לקמפוס. אבל חלק טוענים שהם מעדיפים ללמוד מסרטונים. חלק אמרו שהם ערניים בשעות הערב ולא בבוקר ואז הם לומדים טוב יותר. רבים אמרו שקביעת תצורת הלמידה שלהם באופן עצמאי הרבה יותר מתאימה להם מאשר להגיע לשעות מוגדרות לקמפוס. כמובן שהיו סטודנטים שלקחו את הקורס שלי מאחר והוא קורס העשרה כללי אליו אפשר ללמוד בקלות לפני הבחינה ולהוציא ציון גבוה. אבל ייתכן שהתהליך שהואץ בקורונה הוא חלק מתהליך שבו אנשים הנכנסים בעשור האחרון לאוניברסיטה רגילים ללמוד אחרת. עולם הידע העצום הנגיש לכולנו ברשת בצורה של סרטונים מעולים מאפשר לכל אחד ללמוד כמעט כל נושא לבד. לי זה קשה כי אני למדתי בתקופה בה המרצה היה מקור הידע, אבל אני רואה איך הילדים שלי לומדים מהרשת. חלק מהסטודנטים לא הגדירו לעצמם באמת את הסיבה לשמה הם לומדים באוניברסיטה. חלקם באו ״לקנות״ תואר במינימום השקעה כדי להתקדם הלאה. לכן הם רואים את עצמם כלקוחות הזכאים לשירות. והשירות הוא ציונים גבוהים ולא למידה וצבירת ידע. רבים גם לא רואים בצבירת ידע ערך כל שהוא בעולם בו כל האינפורמציה ניתנת בחינם. ייתכן והם צודקים.
אכן, כמעט כל נושאי הקורס שלי מכוסים על ידי סרטונים מעולים הנמצאים ביוטיוב ובאתרים אחרים כמו osmosis.org. הסרטונים הרבה יותר טובים מצורת העברת המידע שלי לסטודנטים. אז מה הערך המוסף של מרצה העומד מול כיתה עצומה ומעביר את החומר? זה מאוד בעייתי בקורס בו אין לי מתרגלים ואין לי דרך, בלי להשבית לגמרי את שאר עבודתי, לתת ולבדוק תרגילי בית. מאחר והקורס הוקלט השנה, אני יכול לתת לסטודנטים בשנה הבאה את ההקלטות של ההרצאות מהשנה, את המצגות ואת הקישורים לחומרים ביוטיוב ולא לבוא לכיתה. תובנה זו כמובן מורידה מאוד את המוטיבציה שלי בקורס. חווית ההוראה שבה יש חיבור בין המרצה לקהל נפגעת מאוד.
מעבר לבעיות הקשורות למרצה (ואני לא המרצה הכי טוב שיש) יש פה תהליך ארוך שנים שהואץ מאוד בשנות המגיפה והמלחמה. ייתכן וקורסים מאוד גדולים צריכים לעבור מן העולם, אולי לעבור מן העולם הפיזי לעולם הוירטואלי. ייתכן ועידן אודיטוריומי הענק המלאים במאות סטודנטים חלף ועבר מן העולם. למעשה מאז הקורונה ההוראה בקורסים מרובי משתתפים הפכה להיברידית לחלוטין ואין מכך דרך חזרה. ייתכן וצריך לשקול מעבר בקורסים הללו ללמידה מקוונת ולשנות את הדרך בה הם ניתנים. לדעתי ברור שאם לא נשנה באופן רדיקלי את דרך ההוראה של קורסים גדולים הם ימשיכו לדשדש ולדעוך. הסטודנטים מרגישים שהקורסים מדשדשים ושביעות הרצון שלהם מהמרצה ומהתואר ממשיכה לרדת. לדעתי האוניברסיטה הופכת למוסד לימודים היברידי. התהליך קורה מול עינינו ואנו נסחפים בו בלי מחשבה ותכנון. אם לא ניפרד ממסורות הוראה ישנות ימשיך ערכו של התואר האקדמי להשחק. אנו צריכים לשאוף לייצר חיבור אישי בין המרצה לסטודנט, מה שלא אפשרי בכיתות ענק אלא רק בקורסים קטנים.
השבוע היה מועד א׳ של הקורס שלי. הציונים כצפוי היו גבוהים מאוד בגלל הסטטיות של החומר בשנים האחרונות. הסטטיות היא באשמתי עקב הקשב הרב שלי לתפקיד ניהולי ולמחקר שלי וגם עקב השנים המשוגעות של המגיפה והמלחמה שלא אפשרו עצירה וחישוב מסלול מחדש. מאז הבחינה אני מוצף במכתבים ארוכים של תלונות על שאלה כזו או אחרת. רובם חצופים מאוד ונותנים לי עצות איך השאלה הייתה צריכה להיות. כמובן שסטודנטים שלא היו כלל בהרצאה מרשים לעצמם לכתוב לי תלונות ארוכות וגם לשלוח אותן כמה פעמים מאחר ולא הגבתי מיד. אבל זה איננו חלק מהבעיה שתיארתי למעלה, זה חלק משחיקת מעמד המרצה כמקור הידע ושחיקת מעמד אנשי המקצוע בחברה שלנו. נושא לקינה אחרת. *התמונה יוצרה על ידי DALL-E
Comments