על אופטימיות ותקווה

קשה בימינו להיות אופטימי. צריך לשבת בבית, או בממד, בשקט, כי יורים. במיוחד בשבועות האחרונים בהם הפכו חרבות הברזל לחיצי הצפון וכל אזכור של 101 החטופים כמו נשאב בשרביט קסמים, נורה על ידי חץ או נכלא מתחת לכיפת ברזל. שקט יורים. מי זוכר שרק לפני כחודש נרצחו שישה חטופים במנהרה אחרי ששרדו עשרה חודשים. שקט יורים. ובחסות השקט ממשיכה ההפיכה המשטרית. שקט יורים. יריב לוין נחוש לא למנות נשיא לבית המשפט העליון. שקט יורים. סמוטריץ לוטש עיניים לפנסיות שלנו כדי לממן את המלחמה ואת ההתנחלויות. שקט יורים. בן גביר מתכנן את הביקור הבא בהר הבית ומשחית את משטרת ישראל. שקט יורים. כל מוצ״ש יש הפגנה ענקית מול הקריה ולאיש לא אכפת. שקט יורים. כל ערב יש הפגנה מול הקריה.  אז מה? שקט יורים. ראש הממשלה רוקם במחט נוטפת דם את הרחבת הקואליציה בעזרת גדעון סער, כדי להעביר חוק פטור משרות צבאי לחרדים. שקט יורים.

קשה בימינו להיות אופטימי. אופטימיות היא השקפת עולם די פאסיבית שבה אדם מצפה לתוצאות חיוביות, מתוך אמונה שדברים יסתדרו בצורה הטובה ביותר. אופטימיות מתמקדת יותר בנסיבות חיצוניות, ואנשים אופטימיים רואים אתגרים כזמניים או ניתנים להתגברות, כשבדרך כלל הם רואים את "הכוס כחצי מלאה." זה לא מפתיע שאנחנו פסימיים. האתגרים העומדים בפנינו אינם זמניים ולא ברור איך נתגבר עליהם.

קשה בימינו להיות אופטימי, אבל אפשר וחשוב לקוות. תקווה נובעת מתוך רצון ואמונה באפשרות לשינוי, גם כאשר הנסיבות נראות קשות או לא ודאיות. תקווה לא בהכרח מצפה לתוצאה הטובה ביותר, אלא מחזיקה באפשרות לשיפור או לפתרון, למרות הסיכויים.  אופטימיות היא אמונה שדברים טובים יקרו, בעוד שתקווה היא אמונה שדברים טובים יכולים לקרות, גם לנוכח קשיים. כאשר הדברים מחמירים, לעיתים קרובות אנחנו נעשים יותר מלאי תקווה, משום שתקווה היא מנגנון התמודדות בסיסי אצל בני אדם, המתעורר בצורה החזקה ביותר בזמני מצוקה. כשאנו מתמודדים עם אתגרים משמעותיים או משברים, התקווה מאפשרת לנו לדמיין עתיד טוב יותר ומניעה אותנו להתמיד. התקווה מניעה אותנו לפעולה, אופטימיות ופסימיות משאירות אותנו על הספה.

בזמנים קשים, התקווה משמשת כמנגנון הגנה פסיכולוגי שעוזר לנו להימנע מייאוש. היא מפעילה את הרצון שלנו לשרוד ולהתגבר על קשיים, ושומרת אותנו ממוקדים באפשרויות ולא במכשולים. התקווה מזינה את החוסן שלנו, ומספקת את האנרגיה המנטלית והרגשית הנחוצה כדי להסתגל ולהתמיד. כאשר המצב חמור, התקווה מובילה אותנו לעשייה, מתוך אמונה שהמצב חייב להשתפר, משום שהאלטרנטיבה לא מתקבלת על הדעת. ככל שהמצב רע יותר, כך גדלה ההכרה בצורך בשינוי, ויחד איתה גם התקווה לשיפור. כאשר אנו חווים רגעים קשים, הרצון להקלה ולשיפור נעשה ברור יותר. הניגוד בין הקושי הנוכחי לבין העתיד המדומיין והטוב יותר מעצים את תחושת התקווה. התקווה היא לא רציונאלית. התקווה היא פנטזיונרית. התקווה מלווה את העם היהודי המון שנים.  כי תמיד היה רע ולפעמים היה רע מאוד, אבל הדמיון שלנו והיכולת לקוות שיהיה יותר טוב שמרו אותנו בחיים. 

הנאומים שנישאו בהפגנות בחודשיים האחרונים לא היו קלים. אבל כולם מבטאים תקווה. תקווה לבחירות, תקווה לחזרת החטופים, תקווה למנהיגות חדשה, תקווה לסיום המלחמה ומלא חזיונות נוספים. אז קשה להיות אופטימי, אבל את התקווה אי אפשר לכבות. לא סתם התקווה היא ההמנון הלאומי שלנו, היא בת אלפיים.