מהמרים במצור

לאחרונה טען אורי משגב בטורו בעיתון הארץ שנתניהו פועל בשם הגיון מטורף לפיו יש להמשיך את הלחימה כיוון שאם תופסק מותם של מאות חיילים היה לשווא. משגב קושר התנהגות זו ל״...קידוש המוות בקרב לכדי משמעות עילאית, אלוהית, חוליה בשרשרת הדורות ובהבטחה האלוקית לעם ישראל״. לא חייבים לגרור את אלוקים לכל סיפור. ניתן להסביר את התנהגות נתניהו והקואליציה שלו במונחים מדעיים פשוטים. התקפת חמאס לפני שבעה חודשים הייתה כשלון צורב למדינת ישראל בכלל ולצבא ולנתניהו בפרט. מאחר ולא בוצעה החלפה של המנהיגות הפוליטית והצבאית, המנהיגות שכשלה, בצבא ובממשלה, מחויבת רגשית לתקן את אשר קלקלה. תחושה זו המהולה בלא מעט אגו היא מתכון פסיכולוגי גרוע לקבלת החלטות. מעבר לכך, הולכת וגדלה (וניתן לראות זאת בברור בהתבטאויות של נתניהו בתקשורת) תודעת המצור של הנהגת המדינה.

לאחר שבעה חודשים ולאחר שההצלחות הראשונות מוצו (צבאית אך לא מדינית) עברנו לשלב הדשדוש. זהו שלב אפור, ארוך וללא השיגים ניכרים לעין. התחושה הסובייקטיבית של מנהלי המערכה היא של כישלון. לכן הנטייה הטבעית של מצביאים ומנהיגים בסיטואציה כזו היא להמשיך ולהפעיל כוח. אבל בגלל חוק התפוקה השולית הפוחתת, הפעלת עוד כוח, בהינתן ששאר המשתנים קבועים (והם אכן קבועים: אין עסקת חטופים, חמאס לא מובס ואין אופק מדיני) לא מביאה לתוצאה מוצלחת כמו בתחילת המלחמה. לא סתם משווים את המלחמה בעזה למלחמת וייטנאם. בשלב מוקדם של המלחמה, לאחר מספר מועט יחסית של אבדות אמריקאיות, נשקלה האפשרות להפסיק את המלחמה.  אבל בגלל ההשקעה הגדולה, כספית ותדמיתית, במלחמה המשיכו האמריקאים להקריב חיילים עוד שנים רבות עם תועלת שולית נמוכה מאוד. ולנו היו 18 שנים בלבנון עם תפוקה שולית אפסית.

מחקרים בסוציולוגיה מראים שקבוצת בני אדם הנמצאת במצור מפתחת עם הזמן תודעה קבוצתית של מצור. תודעת מצור מתאפיינת בחשיבת שחור-לבן, קונפורמיזם, חוסר אמון, קורבנות, צדקנות וחוסר יכולת לקבל ביקורת. תודעת מצור גם מאפשרת להתכונן ולעמוד בכבוד בזמנים רעים, בחוסן נפשי ובתחושה חזקה של אחדות חברתית. במדינת ישראל שולטת תודעת מצור כבר 75 שנה ובעם היהודי כבר אלפי שנים. אנו שרים שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, השואה הפכה אותנו לקורבן הנצחי והמלחמה הנמשכת בארצות ערב ובטרור הפלסטיני העצימה את תודעת המצור שלנו. כולנו חלק מהנפש היהודית הנצורה. עוד לפני השבת השחורה היה ביבי התזקיק המושלם של תודעת המצור הישראלית ואחד המדבררים הגדולים שלה. אין ספק שתודעת המצור שלו אמיתית, אבל הוא גם ידע במשך שנים להשתמש באיומים חיצוניים כדי לשלוט בעזרת הגברת תחושת המצור. אין ספק שמשפטו והיאחזותו (בציפורניים)  בשלטון בשנה וחצי האחרונות הגבירו את תחושת המצור האישית שלו לרמות פתולוגיות.

קשה מאוד לשבור את תודעת המצור של קבוצה או של אדם בודד. כמו בטיפול פסיכולוגי, הכרה בבעיה היא צעד חשוב לקראת הפתרון. על כל אחד לנסות לגלות באופן פעיל את העובדות; לא להסתמך על ערוץ מידע אחד; לא להישאר בתיבת התהודה הפרטית; לא להסתמך על דבריו של מנהיג אחד; לפתח חוש ביקורת עצמית; לא להטיל את כל אשמה על הקבוצה השנייה ולהקשיב למומחים ואנשי מדע. לא סתם מתאפיין המשבר שלפנינו בהסתגרות כמעט מוחלטת של ממשלת ישראל מהציבור עד לרמה של השלכת האשמה במצב על משפחות החטופים. תודעת המצור של הקואליציה כל כך חזקה שכל ביקורת מתקבלת בביטול ובאגרסיביות בלתי נתפסות. גם התקשורת המגויסת אחראית במידה לא קטנה להדהוד תודעת המצור בכל שכבות העם.

לפני שבעה חודשים היינו צריכים להחליף את המנהיגות המדינית והצבאית שלנו. זה נדרש מבחינה מוסרית, אבל גם מבחינה רציונאלית. הצורך הפסיכולוגי של נתניהו, הרמטכ״ל ושאר צמרת הממשל והצבא לתקן את כישלונם מוביל אותם להחלטות שתועלתן הולכת ופוחתת עם הזמן. אפילו גנץ מתקשה לעזוב את הממשלה כיוון שאין ההצלחה מאירה לו פנים. בנוסף, תודעת המצור של חברי הממשלה בכלל ושל נתניהו בפרט גורמת לקיבעון מחשבתי ועוינות לכל דבר החורג מקו המחשבה שלהם. נכון, סמוטריץ, בן-גביר ושאר הקיצונים מוסיפים שמן למדורה בכוונה תחילה. אבל לא הכול קשור לאידיאולוגיה המשיחית של בן-גביר וסמוטריץ. גם בלעדיהם לא היה צריך להפקיד את ניהול המערכה בידי מי שכשל. לכן, גם עכשיו חייבים לשבור את הקפאון על ידי החלפת הדרגים המדיניים והצבאיים שכשלו באופן מסודר. בחירות עכשיו בבקשה.