בשבת הייתה אחת ההפגנות הכי מטלטלות רגשית בהן השתתפתי בשנה וחצי האחרונות. היו יותר מפגינים והם כעסו יותר. כבר שבת שנייה שבסיום ההפגנה יוצאת צעדה של אלפי אנשים ברחבי תל-אביב. אבל זה לא מה שטלטל אותי. שלט אחד עם ארבע מילים ״לא מספיק לשים דיסקית״ מיקד לי את הערב.
רוב הציבור לא יוצא להפגין למען החטופים למרות שרוב מוחלט בציבור (לפי סקרים) בעד עסקה כבר עכשיו. מלא רציונאליזציות מופרחות באוויר: אני לא מפגין כי צריך לתת לממשלה מרחב תמרון; אני לא מפגינה כי זה פוגע בחטופים; אני לא מפגין כי זה לא עוזר, הממשלה תמשיך לטרפד כל עסקה; אני לא מפגינה כי אני מפחדת מאלימות שוטרים; אני לא מפגין כי... אני לא מפגינה כי...
מלא הסברים שכלתניים. אבל הקריאה הנחרצת של משפחות החטופים היא לצאת ולהפגין למען שחרורם. ולא חסרים מוקדים ואירועים למען החטופים. מי שנפשו חפצה באירוע ממלכתי יכול לסור בכל אחד מימות השבוע לכיכר החטופים. מי שרוצה לצעוק את צעקת המשפחות יכול לבוא כל ערב בשבע לשער בגין של הקריה. גם בירושלים חיפה ועוד מקומות יש אירועים למען החטופים. רק צריך לברר ולצאת להשתתף. חלק מחובתנו האזרחית בזמן הזה היא לעטוף ולתמוך במשפחות החטופים. מעבר לכך, הצגת אמפטיה פעילה משאירה עקבות חיוביים גם בנפשנו ומגדילה את התקווה. כל העושה מעשה טוב, כל המחבק ומציג אמפטיה, לא רק עוזר לאחרים, הוא הופך לאדם קצת טוב יותר.
אם תצאו לקניון או לרחוב תראו שמעל חצי מהאזרחים עונדים דיסקית למען החטופים או את אות השבת החטופים הצהוב. לרובם זה הדבר היחידי המקשר אותם לנושא. האותות הללו מצדיקים אי עשייה. אם אני עונד דיסקית אין אני צריך לעשות עוד כלום. אני עונדת דיסקית וכך אני תורמת. הדיסקית הנוצצת ממרקת את מצפונם והם מספרים לעצמם שהם עשו מספיק. נפשם רגועה בעודם יושבים וצופים במשחקי היורו או באח הגדול עם הדיסקית הנוצצת על צווארם.
מי שתומך במאבק משפחות החטופים צריך לצאת מאזור הנוחות שלו או שלה ולהביע עמדה באופן ברור וציבורי. בימים קריטיים אלו באמת לא מספיק לשים דיסקית.
Comentários