כִּי אֶבֶן, מִקִּיר תִּזְעָק

ערב שמחת תורה וכל השאר עצוב. זעקת החטופים מעזה מהדהדת בכל קירות הבתים שלנו, שהיו פעם מלאים בצחוק ובשיר, ועכשיו דוממים תחת עוצמת הכאב. מאה ואחת נשמות נלקחו מאיתנו, ואין דרך לברוח מהשבר העצום והכבד שהשתרר על כולנו. אנשים שחיו חיים שלמים, חלומות שהתנפצו, משפחות שידעו אהבה ושמחה—הכול נקטע בבת אחת, והשבר הזה הוא לא רק של המשפחות שנפגעו, אלא של כולנו, כחברה אחת.

עזה, המקום שאותו היינו רוצים לשכוח, היא לא רק נקודה על המפה—היא הפצע שאין לו מרפא, הפצע שמזכיר לנו כמה אנחנו פגיעים, כמה הנפש שלנו רכה אל מול השנאה והאובדן. החטופים לא רק אבדו בגופם, אלא הם נלקחו מאיתנו גם בנפשנו. כל אחת ואחד מהם הוא סמל לתקווה שנגזלה, לעתיד שהתרסק. הלבבות שנשארו אבודים עכשיו מושיטים יד לאין תקווה ואין נחמה, רק כאב.

הממשלה, זו שנבחרה להוביל ולהגן, נושאת באחריות כבדה על האי-החזרת החטופים. לא די בהבטחות ריקות או בדיבורים יפים על נחישות. אחריות היא מעשה, היא פעולה, והיא לא יכולה להסתכם באמירות שאין בהן תוכן. אנחנו חיים בעולם שבו אין ערובה להצלחה, אבל יש ערובה למאמץ—ומאמץ זה מה שלא ראינו מספיק. החטופים הם לא רק מספרים או דמויות מרוחקות בטלוויזיה, הם בני אדם עם שמות, פנים, וחיים מלאים שהיו ואינם. הם הסמל לכישלון המנהיגות, לתקווה שהוחלפה בהחלטות שלא מתקיימות.

ההתנחלות המחודשת בעזה, אם תקום, תהיה בנויה על דמם ועצמותיהם של החטופים שלא הוחזרו, על הכאב שאינו מרפה ועל הזיכרונות שלא יישכחו לעולם. כל אבן שתונח בהתנחלות בעזה על ידי אלו המפקירים את החטופים למותם תזעק את העוול, תזעק: רשע וטוב לו? האם אפשר לבנות עתיד כשבבסיסו עומדים כל כך הרבה קורבנות שלא ניתנה להם האפשרות לשוב? האם אפשר להסתכל בעיניים של המשפחות שנותרו בלי יקיריהן ולומר שהכאב הזה היה שווה את זה? עזה היא פצע פתוח, וכל ניסיון להציג אותה כפתרון או כמקום ליישוב מחדש רק מחזק את העובדה שאיננו לומדים מהעבר.

החטופים הם הזיכרון שלנו, הם המראה שאנו צריכים להביט בה כדי להבין מה נכשל, מה נשבר. עלינו לדרוש תשובות, לדרוש מעשים ולא להסתפק באמירות. עלינו לדרוש שכל מאמץ אפשרי ייעשה כדי להחזיר אותם, כדי שלא יהיו עוד מאה ואחת נשמות שלא יחזרו לעולם. כי אבן, מקיר תזעק, והזעקה הזו היא שלנו, של כולנו, והיא לא תחדל עד שהצדק ייעשה. ועד אז, שהתורה לא תשמח.