רוב הציבור הישראלי איבד אמון בממשלתו. לפי הסקרים האחרונים קרוב לחצי מהציבור מעוניין בהקדמת הבחירות. כלומר כמה מיליוני אזרחים במדינת ישראל מעוניינים בהקדמת הבחירות אבל רק כמה עשרות אלפים יוצאים להפגין. גם ההפגנות למען שחרור החטופים אינן המוניות למרות שרוב מוחץ בעם מעוניין בעסקה מהירה ככל האפשר. שוחחתי עם לא מעט אנשים הרוצים בהחלפת הממשלה, בעד גיוס חרדים או תומכים בשחרור מידי של החטופים (רבים תומכים בכל שלושת המטרות הללו) אך אינם פעילים ושמעתי הרבה הסברים. מבין כל ההסברים אחד הדאיג אותי במיוחד. לא מעט אנשים טענו שאין טעם להפגין. זה לא עוזר מאחר הממשלה מתעלמת ועושה מה שהיא רוצה. עובדתית זה לא נכון מאחר והמאבקים הציבוריים עצרו הרבה החלטות גרועות של הממשלה בשנה וחצי האחרונות החל מביטול פיטורי שר הבטחון וכלה במאבק נגד ביטול פרס ישראל. גם ההפגנות הנחושות למען החטופים היוו רקע חשוב להצלחת העסקה הראשונה עם החמאס. אבל אין אנו עוסקים בעובדות אלא בתפיסת מציאות המושפעת מהלך מחשבה בעייתי.
חוסר אונים נלמד מתייחס למתאם הנצפה בין ההתנהגות הנצפית של אדם לבין הסבל העובר על אותו אדם עקב גירויים לא נעימים שאינם בשליטתו. לדוגמה, בני אדם ביצעו בניסוי משימות קוגניטיביות בנוכחות רעש רקע. חלקם קיבלו מתג שאיפשר לכבות את הרעש וחלק לא. אלה שיכלו להשתמש במתג כדי לכבות את הרעש, טרחו לעשות זאת רק לעתים רחוקות, אך עם זאת הם הצליחו במשימה יותר מאלה שלא יכלו לכבות את הרעש. עצם המודעות של הנבדק בניסוי לאפשרות שליטה על המציאות אפשרה לו לפתור את הבעיה בצורה טובה יותר. חוסר אונים נרכש יכול להופיע בהרבה סיטואציות בהן אין לנו שליטה על סיטואציה שלילית החוזרת על עצמה. ילדים או סטודנטים הנכשלים באופן קבוע בבחינות יכולים להתחיל להאמין שאין טעם ללמוד לבחינה (כלומר לאבד אמון ביכולתם להשפיע על המציאות), מה שכמובן יחריף את רצף הכישלונות שלהם. בהכללה, בני אדם הנחשפים לבעיות בלתי פתירות במשך תקופה ארוכה מסיקים שאין קשר בין תגובתם לאירועים החיצוניים. למידה הנרכשת במצב זה פוגעת בלמידה עתידית ומובילה לפסיביות. כתוצאה מכך, יכולת פתרון הבעיות של אנשים יורדת מאוד גם אם יש פתרון לבעיה. התופעה מתרחשת בעיקר בתנאי עמימות גבוהים בהם יכולת הניבוי של תרחישי עתיד והבנת סיבתיות לאירועי עבר, בלתי אפשריים ונתפסים כשרירותיים.
אזרחי ישראל חווים חוסר אונים נרכש קולקטיבי. אנו מופגזים כל הזמן במסרים המנסים לשכנע אותנו שאין ביכולתנו לתרום לפתרון הבעיות הניצבות מולנו כחברה. ההתעסקות האינסופית במשפט נתניהו משדרת לציבור שאין מה לעשות. שמעתי מהרבה חברים אמירות של ״עזוב, בסוף הוא לא יורשע, אין מה לעשות״ או ״כולם מושחתים, אין מה לעשות״. בכלל, כל שנות שלטון נתניהו מלוות בהפגזה קבועה של רעש רקע. לא לחינם הוא נקרא הקומפרסור. זה לא מפתיע שבזמן ממשלת בנט-לפיד רבים הרגישו הקלה לא מוסברת. הקומפרסור הבלתי פוסק שמלווה את שלטון נתניהו דמם. ממשלת בנט-לפיד, על כל מגרעותיה הרבות ולמרות שלא היה בה שינוי אמיתי, ניסתה לעבוד בשקט. תעצמו רגע עיניים ותבחנו את כל 15 שנות שלטון נתניהו. אם יש משהו אחד המאפיין אותן זה רמת רעש גבוהה. הרעש הזה, כמו בניסוי שתיארתי למעלה, לא ניתן לעצירה כל עוד נתניהו בשלטון והוא מכניס את כולנו לתחושת חוסר אונים. הרעש הזה הוא מכוון והוא כלי חשוב ביצירת פאסיביות המונית במדינת ישראל.
בימי המהפכה המשטרית הוגשו כבר בינואר 2023 מעל מאה חוקים בעייתיים לכנסת. בין היתר המטרה הייתה להציג לציבור בעיה לא פתירה ולגרום לו לפאסיביות. המחאה ההמונית האטה מאוד ועצרה חלק מהתוכנית הממשלתית. אחרי השבת השחורה כמות הבעיות הקשות לפתרון עלתה במאות אחוזים. זה לא מפתיע שחלקים גדולים בציבור, כולל אנשים שיצאו להפגין במהלך 2023, לא מוצאים כוחות לצאת לרחובות למען דברים שהם מאמינים בהם בכל ליבם. אין לי נחמה להציע להם. בכל העולם משטרים פופוליסטים משתמשים באסטרטגיות דומות כדי למזער את המעורבות של אזרחיהם בניהול המדינה. בדמוקרטיה זו חובתו של כל אזרח להפגין ערנות וביקורת למהלכי השלטון. חוסר אונים נרכש מצמצם מאוד את ההתנגדות האזרחית לשלטון והופך אזרחים לנתינים. במדינת ישראל החווה טלטלה עצומה חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להתנהג כאזרח ולא כנתין.
Comments