בדרך ל 133 רון ארד

אחד השלטים הקשים בהפגנות נושא את דמותו של רון ארד. בפוסט מטלטל כתבה תמי ארד שבכל פעם שהיא מגיעה להפגנה מצטלב מבטה עם זה של רון. אחרי חצי שנה של מלחמה ברור כבר לחלוטין שהרבה חטופים יצטרפו לרון ויוגדרו כחללי ישראל שמקום קבורתם לא נודע. אם תימשך המדיניות של ממשלת ישראל עוד שישה חודשים ייתכן ולא נזכה לראות עוד חטופים החוזרים ארצה בחיים.

אני בכוונה כותב ממשלת ישראל ולא ביבי נתניהו. את תהליכי החשיבה הבעייתיים ניתן לזהות אצל כל חברי הקבינט המוגדרים נורמליים (אין כמובן מה להתייחס לסמוטריץ ובן-גביר. שיקול דעתם איננו הומניסטי. מבחינתם החטופים הם נטל ומבחינתי אין שני הנבלים הללו יהודים). נכון, מי שקבע את המדיניות, מסיבות פוליטיות ולא ממלכתיות היה ביבי. אבל התיישרות המערכת לפי המדיניות הזו גרמה ישירות להשהיה נוראה בהחזרת החטופים. המדיניות שנקבעה עוד בתחילת המלחמה שמה את המלחמה בראש סדר העדיפויות ואת החטופים במקום נמוך יותר. במלחמה יש הישגים, כל הזמן יש הישגים ובמשא ומתן לשחרור החטופים אין. אין תגמול לעבודה הסיזיפית של הנושאים ונותנים, אבל יש תגמול כמעט מידי כאשר כוח פושט על מטרה בעזה או מטוסי חיל האויר מפילים כתב״מים איראנים. אז קל להיסחף בעבודה היום יומית של ניהול המערכה כאשר המטרות מוגדרות בסדר הלא נכון. הבעיה עם תגמול שהוא ממכר. ככל שהעשייה הצבאית מצליחה מערכת העצבים שלנו תטה אותנו לכיוון המעשים שתגמול בצידם. והמדיניות מחלחלת לכל הדרגים, אין החטופים חשובים יותר מהמלחמה בחמאס. לכן, מתים עוד ועוד חטופים. התקשורת הישראלית מתהלכת על קליפות ביצים, אבל כולם יודעים שחטופים ממשיכים למות בשבי. לאחרונה הודיע החמאס שהוא מתקשה למצוא 40 חטופים חיים לפעימה הבאה. אין ארבעים נשים, ילדים וזקנים בחיים כדי להחזיר בפעימה הבאה. לפני ארבע חודשים היו ארבעים חטופים כאלה. והחמאס דווקא די מדייק בהצהרותיו לגבי החטופים.

סדר העדיפויות שהוגדר לפני חצי שנה הוא כרוניקה של הפקרה ידועה מראש. אנו רואים כיצד גם גנץ ואייזנקוט לא מצליחים להזיז את השיח ואת הביצוע לכיוון שינוי בסדר העדיפויות של הממשלה. במקרה הטוב הם בלם זעזועים בקבינט המלחמה ובמקרה הגרוע מלבינים את המדיניות הממשלתית שנקבעה עוד בשמיני לאוקטובר. אני מאמין להם כאשר הם אומרים שכוונתם טובה. אבל תפיסת המציאות שלהם מושפעת מהעשייה המתגמלת בממשלה. היכולת להשפיע בקבינט המלחמה על תהליכים חשובים היא סם ממכר. כל החלטה מתוגמלת בפרץ דופאמין ואדרנלין במערכת העצבים. אז הם באמת רוצים בהחזרת החטופים, אבל בגלל השותפות בניהול המלחמה החזרת החטופים יורדת, באופן אולי לא מודע לחלוטין, למקום השני או השלישי בסדר החשיבות. אנשים טובים הם בני וגדי, אבל מאז נכנסו לממשלה התמכרו לעשייה ולכן תפיסת המציאות שלהם השתנתה.

אם, לפני שישה חודשים, החזרת החטופים הייתה מוגדרת כמטרה העליונה רבים יותר מהם כבר היה בבית. אם, כפי שהמטורפים רצו, החזרת החטופים לא הייתה מוגדרת כמטרה חשובה בכלל, כנראה שכולם עדיין היו נמקים במנהרות החמאס. אבל ששת החודשים האחרונים הראו שגם הגדרת החזרת החטופים כמטרה נוספת במלחמה איננה מוצלחת בכלל. אם נמשיך את הקו שציירה המציאות בחודשים האחרונים אזי גם בעוד שישה חודשים לא יחזרו רוב החטופים מהשבי. חלק מהם כבר נעלם לנצח בעזה. עוד ייעלמו ככל שהזמן נוקף וככל שהמלחמה תוגדר כחשובה יותר מהחטופים. אם לא ישתנה סדר העדיפויות בקרוב מאוד, לרון ארד יצטרפו עוד 133 שמקום קבורתם לא נודע.