אנחנו התקווה

בסרט ״הנוקמים״, לקראת הסוף ישנה סצנה בה מטיח הענק הירוק את האל לוקי כמה וכמה פעמים על רצפת מגדל סטארק. מרים ומטיח, מרים ומטיח. אחרי כמה פעמים, שוכב לו שם לוקי, יבבה קטנה עולה מגרונו והוא אומר בערך: ״נראה לי שרק אנוח פה לרגע״.  אחרי השבועות האחרונים אנחנו מתחילים להרגיש כאילו הענק הירוק הטיח אותו כמה פעמים על הרצפה.

בימים האחרונים אנו חווים טלטלות רגשיות מטורפות. לפעמים משתנה מצב רוחנו תוך דקות ספורות מהתעלות לעצב עמוק.  לפעמים, נפשינו נקרעת בו זמנית בין עצב לשמחה. צריך להודות, חיי הרגש שלנו אינם טובים. רוב הזמן רגלינו דבוקות לקרקע ואנו שוחקים את סוליות נעלינו בעודנו מדשדשים קדימה. הצפון בוער, הממשלה מפלה בין דם לדם והצביעה לקדם חוק שיאפשר לחרדים להמשיך ולהתחמק משירות צבאי, עוד חיילים נופלים בעזה, יוקר המחייה מזנק, חברי כנסת גוערים במשפחות החטופים ועוד.  בשבת, זכינו לרגע של אושר כאשר צה״ל שחרר ארבעה חטופים משבי החמאס ותוך כדי כך קיבלנו את הבשורה המרה על נפילתו של ארנון זמורה במבצע להצלתם.  התגובה הרגשית שלנו מראה עד כמה נימי הנפש שלנו מתוחים עד הקצה וכל דבר גורם להם להשתחרר כקפיץ.

כבר חודשים רבים אנחנו ברחובות למען מטרות רבות. שוויון בנטל, הפלת הממשלה והחזרת החטופים. כבר כמה שבועות הולך וגובר התסכול בקרב אלו היוצאים להפגין. הקואליציה מצופפת שורות עוד יותר, אין עסקת חטופים באופק ונראה ששום דבר לא עוזר. רבים לא יוצאים לרחובות ושלל הרציונאליזציות שלהם עצום (עכשיו לא הזמן, אני לא מתחברת למסרים, ההפגנות מזיקות למדינה, ההפגנות עוזרות לחמאס, אני מפחד מאלימות ועוד הסברים המאפשרים לאנשים לחיות עם עצמם בעודם רובצים מול הטלוויזיה). האדישות הציבורית מקשה עוד יותר לצאת מהבית ולהפגין.

אפשר למנות את כל רגעי השפל והגאות שחווינו בשבועות האחרונים.  אבל אני רוצה להאיר רק נקודה אחת שטבעה תחת גלי המציאות כמעט מיד.  משפחת אחד החטופים ששוחרר עמדה מול המצלמות ואמרה שאחד הדברים שעזרו לו היה לראות את ההפגנות בטלוויזיה העזתית.  הידיעה שכל שבת יוצאים אנשים להפגין עודדה אותו ונתנה לו כוח.

תעצרו רגע, שימו את הטלפון בצד ותתרכזו באמירה הקצרה הזו. היה חטוף אחד בעזה שמראה הפגנות בטלוויזיה נתן לו עוד קצת כוח כדי להתמודד עם השבי. שוב, ההפגנות עזרו לחטוף אחד לשרוד! כל ההפגנות ועוד שנים של הפגנות שוות את הידיעה הזו. כל מי שיצא לרחוב, בין אם זה לכיכר החטופים, לכיכר הדמוקרטיה, לשער בגין או לאחד מהגשרים והצמתים בארץ, עזר לחטוף אחד לשרוד את התופת.  מרגע זה ואילך אין בכלל תהייה ואין ספק, הרגליים כבר לא כבדות והראש מתרומם ונזקף. כל הממלא תקווה בליבו של חטוף אחד כאילו מילא עולם ומלואו בתקווה. קחו דגל וצאו לרחוב כי אנחנו אור התקווה לעתיד טוב יותר. אנחנו המעטים, אנחנו המעטים השמחים, אנחנו אגודת האחים והאחיות. כי מי שהיה איתנו ברחובות יהיה אחינו לנצח. ואלו הרובצים בכורסתם ירגישו מקוללים שלא היו איתנו ברחובות וכבודם ייפגע.