אורוול, האקסלי וברדבורי. שלושת נביאי האפוקליפסה הישראלית

רבים מאיתנו מכירים את שלושת הספרים הנבואיים של האקסלי, ברדבורי ואורוול. מי שלא קרא, ממש חשוב, במיוחד בימים אלו, להקדיש כמה ימים לקרוא אותם. ב ״1984״ אורוול מציג חזון מקפיא דם של משטר טוטליטרי שבו המדינה מפעילה מעקב ושליטה נרחבת על אזרחיה. מושג "האח הגדול" הפך במאה ה 20 לשם נרדף למעקב ממשלתי חודרני. ברומן, המפלגה עוקבת אחרי הפרטים באופן מתמיד באמצעות מסכי טלוויזיה דו כיווניים, כך היא מבטיחה ציות מוחלט ומדכאת כל סוג של התנגדות. במאה ה-21, התפשטות הטכנולוגיות הדיגיטליות והאינטרנט הפכה את המעקב ההמוני למציאות. ממשלות וחברות מסחריות מחזיקות בגישה חסרת תקדים למידע אישי. פלטפורמות מדיה חברתית, מנועי חיפוש ומכשירי בית חכם תורמים לחדירה מטורפת לפרטיות שלנו. מי שרוצה להתפלץ שיחפש את הכתבה בה בדקו כמה מידע זורם ממכשירי בית חכם בחזרה ליצרנים. חזונו של אורוול על חברה שבה כל פעולה נצפית מתכתב עם החששות הנוכחיים בנוגע לפרטיות נתונים, אבטחת סייבר והאיזון בין ביטחון לאומי וחופש הפרט. יש הבדל אחד בין החזון של אורוול לבין מציאות המעקב המודרנית. אורוול חזה עתיד בו הממשלה שולטת בכל המידע. להוציא מדינות בודדות על פני כדור הארץ, אין כיום כמעט חברה דיסטופית כזו בדיוק (כנראה שרק צפון קוריאה היא הכי קרובה לחזון האורווליאני השלם). אבל, בטוויסט עלילה שאורוול לא חזה, מוסרים רוב תושבי כדור הארץ את המידע הכי פרטי שלהם לחברות כריית מידע ענקיות המשתמשות בו לייצר כסף. במאה ה-21, המניפולציה של המדיה והפצת המידע המוטעה הם סוגיות קריטיות. תופעת ה"חדשות המזויפות", תפקיד המדיה הנשלטת על ידי המדינה והשימוש בתעמולה בעיצוב דעת הקהל הם הדים לדאגותיו של אורוול. עליית הטכנולוגיות שמסוגלות לעוות את המציאות כמו דיפ-פייקים מסבכת עוד יותר את הנוף, מה שהופך את השליטה והמניפולציה של המידע לנושא דוחק. בארץ, ערוצי מידע המקדמים תוכן שיקרי במתכוון במימון השלטון משפיעים מאוד על דעת הקהל. מכונת הרעל היא מיניסטריון האמת המודרני.

כל ישראלי שקרא את 1984 יזהה מיד את הטיות השפה, השימוש הלא פוסק ב״שיחדש״ כדי להנדס מציאות מדומה (על ״הניצחון המוחלט״ שמעתם? את ״הרפורמה המשפטית״ הכרתם?), ההשקעה בבניית ערוצי תקשורת המנוהלים (אם כי לא באופן ישיר) על ידי השלטון בהם האמת היא בדיה ומתמקדים בחיסול ממוקד של כל מתנגד למשטר. בחסות המלחמה מקודמים בכנסת חוקים בעלי ניחוח אורווליאני ברור. הועדה לביטחון לאומי, שגם היא נכבשה על ידי ההידרה ששמה עוצמה יהודית, מקדמת שני חוקים. הצעת החוק הראשונה ״החמרת תנאי שחרור בערובה״ יאפשר לקצין משטרה להטיל על חשודים מגבלות דרקוניות. בקיצור, תשכחו מהפגנות. הצעת החוק השנייה ״הטלת מגבלות באמצעות צווים מנהליים״ תאפשר למשטרה על בסיס מידע מודיעיני בלבד ובלי שום ראיות משמעותיות לדרוש מבית משפט הטלת הגבלות מנהליות קיצוניות ובהן: מעצר בית, הרחקה, הגבלת מקום עבודה, יציאה מהארץ ועוד. הגדרת החוק היא נרחבת ביותר וייתכן שגם פעילי מחאה ו"מתנגדי משטר" עלולים למצוא עצמם תחת הגדרה זו. עד היום הגבלות מנהליות שימשו את מדינת ישראל בשטחי יהודה ושמרון. חוק זה מעביר לתוך גבולות הקו הירוק דרכי התנהלות המשמשות לשליטה באוכלוסייה הפלסטינית. יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ הניח, בשיתוף התאחדות הסטודנטים, הצעת חוק המבקשת להשתיק קולות ביקורת באקדמיה. על פי הצעת החוק, מוסד יחויב לפטר מרצה, איש הוראה או חוקר, אם יתבטא או יפעל באופנים הבאים: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ⁠הסתה לטרור, ⁠תמיכה בארגון טרור, תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור, של מדינת אויב, של ארגון טרור או של יחידים נגד מדינת ישראל. ביטויים המופיעים בחוק כמו ׳לדייק ולאזן את חופש הביטוי׳ לקוחים ישירות מהלקסיקון האורווליאני. מוסד שלא יציית לחוק יאבד חלק מתקציבו. מטרת החוק הזה איננה לפטר מרצים, אלא להשתיק ביקורת מצד האקדמיה. אני יכול כמובן להמשיך, יש עוד חוקים אורווליאנים רבים המקודמים בימים אלו במסגרת מה שה״שיחדש״ הישראלי קורא מהפכה משטרית. וכמות השיחדש הנשפכת בנושא גיוס החרדים יכולה למלא שני רומנים רומנטיים.

אירוני לבחון את השינוי בהתייחסות שלנו למונח ״האח הגדול״ שכעת, במקום דמות אפלה של בקרה משטרית, הפך לאלמנט סימום המונים בצורת של תכנית ראליטי המתכתבת יותר עם העתיד המוצג על ידי אלדוס האקסלי. החזון של האקסלי ב״עולם חדש מופלא״ מציג סוג אחר של שליטה בעזרת הנאה וצרכנות. אם לשאול מונח מפסיכולוגיה, אורוול חזה שליטת המונים בעזרת משוב שלילי בעוד הקסלי הבין שמשוב חיובי עובד הרבה יותר טוב. החיה האנושית פשוט מגיבה טוב יותר לתגמול חיובי. בחזון הדיסטופי של האקסלי, המדינה שומרת על שליטה על ידי סיפוק רצונות האזרחים באמצעות סמים, מין ובידור בלתי פוסק. האוכלוסייה נשמרת צייתנית ושקטה באמצעות השימוש ב"סומה", סם שמספק סיפוק מידי ובריחה מהמציאות. החזון של האקסלי על חברה אובססיבית להנאה ולהסחות דעת הוא חזון מצמרר בעידן שבו התמכרות דיגיטלית, לגליזציה של מריחואנה, צרכנות ומשבר האופיואידים הם סוגיות חברתיות מרכזיות. תיאורו של האקסלי של אוכלוסייה הדורשת כל הזמן שטף של גרויים, מדגיש את הסיכונים בחברה שמעדיפה סיפוק מידי על פני מעורבות עמוקה ומשמעותית בתהליכים חברתיים. ״עולם חדש מופלא״ של האקסלי הוא אולי הביקורת החריפה ביותר על צרכנות. החברה שהוא מתאר היא חברה שבה אנשים מותנים לצרוך באופן מתמשך מוצרים חד פעמיים ותענוגות שטחיים.

במידה מסוימת ״פרנהייט 451״ הוא שילוב בין ״1984״ ל״עולם חדש מופלא״. בראדבורי המציא עתיד שבו הממשלה שולטת במידע ומדכאת חופש אינטלקטואלי על ידי שריפת ספרים. תפקידם של הכבאים בסיפור הוא לשרוף ספרים כדי למנוע הפצת רעיונות חתרניים. הרומן של ברדבורי מתאר חברה שבה אנשים איבדו עניין בקריאה ובפעילות אינטלקטואלית, ומעדיפים בידור שטחי. ניתן לראות זאת כהשתקפות של דאגות עכשוויות בנוגע לירידה בהרגלי הקריאה, במיוחד בקרב הדורות הצעירים, והשפעת המדיה הדיגיטלית על כושר הריכוז והמחשבה העמוקה. השטף האינסופי של תוכן שטחי וקצר, כמו עדכונים במדיה חברתית וסרטונים ויראליים, מונע מעורבות מתמשכת ברעיונות מורכבים. העולם של "פרנהייט 451" מושפע באופן משמעותי מהטכנולוגיה, כאשר האזרחים מבלים את זמנם בצפייה במסכים גדולים ואינטראקטיביים ושימוש באוזניות (המכונות "קונכיות" בסיפור) לצורך גירוי שמע קבוע. הדבר משקף את ההסתמכות של המאה ה-21 על סמארטפונים, טאבלטים ומכשירים דיגיטליים אחרים, שמספקים זרם קבוע של מידע ובידור. הרומן מדגיש כיצד הטכנולוגיה יכולה לשמש להסחת דעת מאנשים מחשיבה ביקורתית והרהור עצמי. תיאור החברה של בראדבורי, שהיא קהה עקב תענוגות שטחיים וחסרת מחשבה ביקורתית, מקביל לדאגות מודרניות לגבי ההשפעות של מניפולצית מדיה והפחתת רמת השיח הציבורי. העולם של בראדבורי ב"פרנהייט 451" מדכא גם הוא את האינדיבידואליות, אך באמצעות אמצעים תרבותיים וחברתיים ולא בכוח פוליטי גלוי כמו ב ״1984״. המרדף המתמיד אחר בידור שטחי והדיכוי של ספרים, שמייצגים רעיונות מגוונים ומאתגרים, יוצרים חברה הומוגנית נטולת מחשבה אישית.

חזונם הדומה של האקסלי וברדבורי נפרש מול עינינו. אנו חיים בתוכנית ראליטי בלתי פוסקת שכל מטרתה לגרום לנו להיות מרותקים לשטף המידע המגיע אלינו. הסביבה התקשורתית בה אנו חיים, נשלטת על ידי מחזורי חדשות של 24 שעות, תוכניות ריאליטי ותוכן ויראלי. למעשה אנו חלק מכמה תוכניות ריאליטי מקבילות הממלאות את חיינו ברעש והמולה בלתי פוסקות. תוכנית ריאליטי ותיקה היא משפט נתניהו אשר תוגברה על ידי מחאת בלפור ומגיפת הקורונה. אז פרצה לחיינו בסערה תוכנית הריאליטי ״הרפורמה המשפטית״. האמ-אמא של תוכניות הריאליטי מהשנים האחרונות. שם למדנו להכיר דמויות שגם לבית האח הגדול לא יתקבלו כמו יריב לוין ושמחה רוטמן. שימו לב שכל מערך התקשורת התגייס בשמחה לתוכנית הריאליטי. האם יש דברים חשובים יותר בחיי אומה מאשר לעקוב יום ולילה אחר התרגילים של יריב לוין ושמחה רוטמן? ברור שיש. מדינות צריכות לנהל דיון מעמיק על אסטרטגיה ארוכת שנים. אבל למה לא לשלוט בעם על ידי הגברה בלתי נסבלת של רעש הרקע. גירוי לא נפסק של הנפש הרכה דרך כל ערוצי התקשורת. דרך מסכים אינטראקטיביים וכמו אצל ברדבורי ״קונכיות״ המעבירות את גלי הקול ישירות למוח. ראיתם לאחרונה מישהו ברחוב בלי אוזניות? ניסיתם לדבר עם מישהו באוטובוס? ממש כמו אצל ברדבורי. ספרים עוד לא שורפים פה, אבל משאיות סיוע הומניטרי כבר כן. בראש טבלת הרייטינג, עם ותק של מעל לשלושים שנה, מרחפת תוכנית הריאליטי הגדולה מכולם: ״ביבי״. לכל ערוצי התקשורת יש מניות בתוכנית הריאליטי הזו. כולם משתפים פעולה בהזרמת מידע בלתי פוסק על כוונותיו, בריאותו, שקריו, תרגיליו ותספורתו לציבור. כמובן שדמויות משנה קבועות כמו ״זוגתי״ ו״יאיר״ נמצאות שם כדי להוסיף עומק ודרמה לריאליטי הלא נפסק. לאחרונה נוספה תוכנית הביזאר ״איתמר״, דוגמא טובה לליצן שוליים שקיבל זמן מסך מוגזם משיקולי רייטינג והפך לתרנגולת המטילה ציוצי זהב פעמיים ביום.

בחודשים האחרונים אנו לכודים בתוכנית ריאליטי חדשה, ״החטופים״. גם לתוכנית זו יש כללים, תסריט ופורמט קבוע. מה יעלה בגורל החטופים? האם תהיה עסקה או לא? כמה כבר מתו? איך מתמודדות המשפחות? איך הן לא יוצאות מדעתן? מלא עניין אנושי שאפשר לארוז לקטעים מרגשים של כמה דקות כל אחד ולשדר ישר לקליפת המוח של תושבי מדינת ישראל. והתושבים נאנחים ומזילים דמעה וממשיכים לשבת בכורסא בעודם מלטפים את מצפונם המורדם ומונשם. ושתי דקות לאחר מכן ״הותר לפרסום״ ואז סגמנט נפלא של מירי רגב או דודי אמסלם. והרעש בלתי פוסק. והרעש בלתי פוסק בכוונה. כי אם תעצרו לרגע לחשוב במקום לראות עוד סרטון של טלי גוטליב, אולי תתחילו לחשוב מחשבות משלכם. אבל בעולם החדש והמופלא שלנו זה לא מקובל.

"1984", "פרנהייט 451" ו "עולם חדש מופלא" מציעים תובנות עמוקות לגבי הפוטנציאל לעתיד שנוצר על ידי שליטה ממשלתית, התקדמות טכנולוגית ושינויים תרבותיים. סיפורים אלה, על אף שהם שונים בנרטיבים שלהם, חזו במשותף רבים מהשינויים החברתיים והאתגרים שמגדירים את המאה ה-21 בכלל ואת המצב במדינת ישראל בפרט. חזונו של אורוול על מעקב ומניפולציה של האמת מהדהד עם החששות המודרניים לגבי פרטיות, אבטחת נתונים והפצת מידע מוטעה. ביקורתו של בראדבורי על צנזורה, אנטי-אינטלקטואליזם והשפעת המדיה ההמונית מדגישה את הסכנות של חברה שמעדיפה בידור שטחי על פני מחשבה ביקורתית. תיאורו של האקסלי על חברה מונעת צרכנות ונשלטת באמצעות הנאה והסחות דעת הוא אזהרה חדה לגבי ההשלכות של עדיפות סיפוק מידי על פני מעורבות משמעותית. במדינת ישראל, במיוחד בשנים האחרונות אנו רואים תהליכים הרסניים אותם כבר חזו שלושת נביאי המאה העשרים. אם לא נחשב מסלול חדש נתעורר בקרוב למציאות המשלבת בין האח הגדול עם עולם חדש נפלא בו ישרפו ספרים עד לניצחון המושלם.